פסק-דין בתיק ע"פ 772/13

השופט צ' זילברטל:

1.        ערעור על גזר דינו מיום 12.12.2012 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 90/12, כב' השופט צ' גורפינקל), בגדרו נגזרו על המערער, אשר הורשע בעבירות שוד ושהייה בלתי חוקית, העונשים הבאים: ארבע שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת שוד, אלימות או רכוש מסוג פשע למשך שלוש שנים; וששה חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה לפי הוראות חוק הכניסה לישראל למשך שלוש שנים.

רקע

2.        המערער הוא תושב הרשות הפלשתינאית, יליד 1990. על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן, שהה המערער בישראל באופן בלתי חוקי מיום 15.8.2012 ועד ליום 18.8.2012. ביום 15.8.2012 בסמוך לשעה 12:00 שהה המערער בגן הציבורי "גן הפסגה" שבעיר יפו. המערער ניהל שיחה קצרה עם אישה שישבה על ספסל בגן הציבורי (להלן: המתלוננת), ואז נטל את התיק שלה ונמלט מהמקום בריצה. המתלוננת החלה דולקת אחר המערער תוך שהיא צועקת לעברו "גנב", ובחלוף מספר שניות של מרדף הצליחה להשיג אותו. בשלב זה חסם המערער את פיה של המתלוננת כדי להשתיקה, אחז בידה בכוח והפילה ארצה. המערער שכב על גופה של המתלוננת והכניע אותה, ולאחר מכן קם ונמלט מהמקום כשהתיק בחזקתו. כתוצאה מהאירוע נשרטה המתלוננת בפניה ונגרם לה שטף דם קל בידה. בשל המעשים המתוארים יוחסו למערער עבירות שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ושהייה בלתי חוקית בישראל לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ובתוך כך הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו המערער יוכל לטעון כי המעשים שיוחסו לו, ושבביצועם הודה, אינם מגבשים את עבירת השוד, אלא אך עבירות קלות יותר של גניבה ותקיפה לשם גניבה.

3.        ביום 3.12.2012 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, תוך שדחה את טענתו לעניין סיווג העבירה. נקבע, כי מעשה האלימות שבוצע כלפי המתלוננת נעשה בתכוף לאחר ביצוע מעשה הגניבה, ולא ניתן לנתק את הקשר בינו לבין הגניבה, ולפיכך התמלאו כל יסודותיה של עבירת השוד.

4.        ביום 12.12.2012 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער. בגזר הדין צוין, כי למערער אין רישום פלילי ולטענתו נכנס לישראל על-מנת למצוא עבודה כדי לפרנס את  עשרת אחיו ואחיותיו. בית המשפט המחוזי אישר למתלוננת להגיש הצהרה על השלכות האירוע, וקבע, על בסיס האמור בה, כי המתלוננת מציינת שאיבדה את אמונה בבני אדם, חוששת מבני מיעוטים, ונפגעה יכולתה לעסוק במקצועה כמורת דרך כיוון שמאז האירוע היא נמנעת להביא תיירים למקומות קדושים בהם מבקר קהל מוסלמי. נאמר, כי חומרת המעשים נעוצה בעיקר במעשה האלימות שביצע המערער במהלך השוד, ונקבע, בהסתמך על מדיניות הענישה הנוהגת, כי מתחם הענישה ההולם את נסיבות המקרה עומד על שלוש עד שש שנות מאסר בפועל. אשר לנסיבות הקשורות למערער עצמו, נקבע כי קיימים שיקולים לקולא הנזקפים לזכותו, ביניהם הודאתו המיידית במעשים שיוחסו לו אשר חסכה זמן שיפוטי ואת צורך להעיד את המתלוננת, והעובדה כי הוביל את חוקרי המשטרה למקום בו השליך את חפציה של המתלוננת. מנגד, זקף בית המשפט המחוזי לחובתו את שהותו הבלתי חוקית בישראל אשר נוצלה לביצוע עבירה חמורה. בסיכומם של דברים הדגיש בית המשפט המחוזי, כי היה מקום להעמיד את עונשו של המערער על חמש שנות מאסר בפועל, אך בהתחשב בשיקולים לקולא, גזר על המערער את העונש האמור לעיל. בצד זאת, הוחלט שלא לחייב את המערער בפיצוי המתלוננת.

טענות הצדדים

5.        במקורו הוגש הערעור הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. אשר להכרעת הדין, התמצה הערעור בטענה המשפטית כי עובדות כתב האישום אינן מגבשות את עבירת השוד, אלא לכל היותר עבירות של גניבה ותקיפה לשם גניבה. בדיון שנערך בפנינו חזר בו המערער מטענה זו ומשכך אין עוד צורך לדון בה. במאמר מוסגר יצוין כי אכן נראה שלא היה מקום לעמוד על הערעור על הכרעת הדין, שכן לא נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המדובר בענייננו במעשה שוד. טענות דומות לאלו שהעלה המערער בהקשר זה נדונו זה מכבר בפסיקה ונדחו: ע"פ 4803/97 אבועזיז נ' מדינת ישראל (18.12.1997), (להלן: עניין אבועזיז); ע"פ 1160/09אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 70 (19.10.2009)). 

           אשר לגזר הדין, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא יישם באופן הראוי את הוראות תיקון 113 לחוק על נסיבות המקרה. ראשית, לדידו, מתחם הענישה אשר נקבע ביחס לעבירה מחמיר יתר על המידה, ולא ניתן בגדרו משקל לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, אלא רק למדיניות הענישה שנקבעה בבית המשפט המחוזי במקרים אחרים. שנית טוען המערער, כי לא ניתן משקל לנסיבותיו האישיות בקביעת העונש בתוככי המתחם. כך, מונה המערער מספר נסיבות שלטעמו היה מקום להתחשב בהן בקביעת עונשו, ובהן - היותו צעיר בן 22 אשר התייתם מאביו בגיל צעיר; העדר הרשעות קודמות; העובדה כי הוא הודה במעשים עוד בתחנת המשטרה; נטילת האחריות והבעת החרטה על-ידו; העובדה כי במהלך השוד לא נעשה כל שימוש בנשק חם או קר והאלימות שהופעלה הייתה קלה; שווי הרכוש שנגנב לא היה רב והוא אף הוחזר למתלוננת. בדיון שנערך לפנינו הפנה בא-כוח המערער לאסופת פסיקה המראה לשיטתו כי העונש שהוטל על מרשו מופרז לחומרה. כמו כן הוסיף בא-כוח המערער, כי קביעת בית המשפט המחוזי לעניין השפעת העבירה על המתלוננת נסמכה בין היתר על הצהרתה הסובייקטיבית שלא נתמכה בראיות.

6.       באת כוח המשיבה טענה כי מעשה השוד שבצע המערער גרם נזק נפשי משמעותי למתלוננת. כן נמסר על-ידה, כי בשיחה שניהלה עם המתלוננת, מסרה האחרונה כי מאז האירוע היא חדלה מעיסוקה כמדריכת טיולים ונמנעת מלחזור לאותם מקומות שבהם הדריכה. באת-כוח המשיבה טענה כי המתחם שנקבע הולם את חומרת המעשים ואת שילוב העבירות בהן הורשע המערער. המשיבה ביקשה שיינתן משקל לדברי בית המשפט המחוזי לפיהם היה ראוי שעונשו של המערער יועמד על חמש שנות מאסר בפועל, אך על אף זאת בפועל נגזר עונש קל יותר ובכך מוצו השיקולים לקולא.

דיון והכרעה

7.        הלכה ידועה היא שערכאת הערעור תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים בהם ניכרת סטייה ממדיניות הענישה הראויה או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 200/13 ברמן נ' מדינת ישראל(5.2.2014); ע"פ 5960/13 מדינת ישראל נ' עון, פס' 7 (23.4.2014)). דומה כי המקרה שלפנינו מצדיק את התערבותנו. בענייננו, הוראות תיקון 113 לחוק לא יושמו כנדרש על נסיבות המקרה, ומתחם הענישה שנקבע בגזר הדין, כמו גם העונש שנגזר בגדרו, חורגים ממדיניות הענישה הראויה.

8.        כידוע, על-פי הוראות תיקון 113 לחוק, מנגנון גזירת העונש כולל שלושה שלבים: בשלב הראשון יש לבחון האם הנאשם הורשע במספר עבירות, וככל שכך הוא, האם העבירות מתייחסות לאירועים שונים - זאת לצורך השאלה כמה מתחמי ענישה ראוי לקבוע; בשלב השני, יש לקבוע מתחם ענישה ראוי בהתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות בביצועה; ובשלב השלישי, יש לבחון נסיבות שאינן קשורות לעבירה, ובהתחשב בהן לגזור את עונשו הקונקרטי של הנאשם (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פס' 22 (5.8.2013)).

9.        ראשית ייאמר, כי בית המשפט המחוזי לא הפריד בין האירועים המתוארים בכתב האישום וקבע מתחם ענישה אחד לכלל העבירות המפורטות בו. על-פי הקווים המנחים בסעיף 40יג(א) לחוק, על מנת שניתן יהיה לקבוע מתחם ענישה מאוחד לכל העבירות, על העבירות כולן להוות אירוע אחד. סבורני כי בענייננו לא ניתן להתייחס למסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום כאירוע אחד, והיה מקום לקבוע שני מתחמי ענישה. ודוק: המערער נכנס לישראל במטרה למצוא תעסוקה ושהה בה באופן בלתי חוקי בפרק הזמן שבין יום 15.8.2012 ועד ליום 18.8.2012. אירוע השוד הוא אירוע קונקרטי ומסוים, מוגדר בזמן ובמקום, אשר "נבלע" בתוך פרק הזמן האמור. איני סבור כי יהיה נכון לומר שהשהייה הבלתי חוקית בישראל והשוד עצמו הם בגדר אותו אירוע. תקופת השהייה משתרעת מעבר לגבולותיו של אירוע השוד, והעבירה שיש בשהייה הבלתי חוקית בישראל, כשלעצמה, עומדת על רגליה-שלה במנותק מביצוע השוד שהתרחש בשלב מסוים במהלכה. לפיכך, מדובר במסכת עובדתית אשר יש להתייחס אליה בנפרד ובמנותק מהשוד. יתכן שפני הדברים היו שונים מקום בו הוכח שהכניסה לישראל נעשתה אך ורק לשם ביצוע עבירה אחרת כלשהי. כאן נטען בשם המערער כי נכנס לישראל לשם חיפוש עבודה והעבירה על חוק הכניסה לישראל התבצעה גם לאחר שהסתיים אירוע השוד.